נדחתה תביעה שהגיש עו"ד כנגד מנהלת רשות הרווחה של עיריית יוקנעם בגין לשון הרע

תביעת לשון הרע אשר הוגשה על ידי התובע עו"ד במקצועו, כנגד הנתבעת אשר משמשת כמנהלת רשות הרווחה של עירית יוקנעם. התביעה שבפנינו חוזרת ומציבה את שאלת האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב במסגרת חוק איסור לשון הרע תשכ"א - 1965 (להלן: "החוק"). בענייננו עומדת על הפרק השאלה, מה דינו של מסמך אשר הוצא על ידי עובדת ציבור לממונים עליה ובה הציגה טענות מטענות שונות כנגד התובע, האם קמה לו לתובע זכות תביעה בגין לשון הרע.

לשון ההודעה:

"דוד שלום, הרצ"ב הוא רק אחד מתוך שלושה מכתבים שקבלתי היום מעו"ד נקר. הנ"ל מתנכל במחלקת הרווחה על עובדיה בכל דרך ובכל הזמדנות תוך כדי שימוש בשפה בוטה ופרובוקציות. פקידות הסעד אשר עושות עבודת קודש רואות את עצמן מאוימות ולראייה עומדת בפניהן תביעה אישית. אגב המכתב המדובר מתייחס לאירוע שאירע באולם בית המשפט ומתאר אותו באופן אובייקטיבי. מכתב זה נשלח ברגע זה בפקס לעיונך ולעיון צבייה. לאור האירועים מהחודשים האחרונים בהם עו"ד נקר מתנפל מפריע ומתסיס ומאיים אבקש בכל לשון של בקשה את התערבות המערכת. ובמיוחד של עו"ד דולב היועצת המשפטית של הרשות, כי הרי התנהגותו הבלתי נסבלת של נקר היתה בעקבות עבודתה הנאמנה של המחלקה אשר מנסה לטפל בילדים בסיכון. יום טוב, אריאלה".

זו לשון ההודעה ובגינה ניצים הצדדים ובאו לבית המשפט לריב את ריבם.

המסגרת הנורמטיבית:

המסגרת הנורמטיבית הוטבתה במסגרת ע"א 4534/02, רשת שוקן ואח' נ' איילון (לוני) הרצקוביץ בפסק דינו של כב' הנשיא בדימוס השופט ברק.

מן הראוי להביא דברים בשם אמרם:

"6.    כפי שציינתי לא אחת, הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (להלן - פרשת אמר [1]); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא(להלן - פרשת אבנרי [2]). שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם (פרשת אמר [1]). על הזכות לשם טוב כבר נאמר:

"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת אבנרי [2], בעמ' 856).

ו:

"אכן, הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני ^-אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור[3], בעמ' 832).

ועוד באותו עניין:

"הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של האדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו" (שם).

גם הזכות לחופש הביטוי זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה (בג"ץ 153/83 לוינ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל [4]; בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים [5]; בג"ץ 2481/93 דייןנ' מפקד מחוז ירושלים [6]). נאמר עליה כי מדובר ב"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה [7], בעמ' 435). נקבע בעבר כי גם ביטוי שיש בו לשון הרע הוא ביטוי החוסה תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי, אולם ההגנה שניתנת לביטוי חייבת להתחשב בערכים נוספים, והיא משתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי (פרשת אבנרי[2]; השוו בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc.נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות [8]). בדיני לשון הרע מתנגשות למעשה שתי זכויות יסוד אלה. שתי הזכויות אינן מוחלטות, ונדרש איזון חוקתי (אופקי) ביניהן (פרשת אמר [1], בעמ' 519). ראשיתו של איזון זה נקבע בחוק איסור לשון הרע (פרשת אבנרי[2]).

7.      החוק קובע כי שימוש בחופש הביטוי שיש בו לשון הרע, לפי ההגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק, מהווה עוולה אזרחית, ובתנאים מסוימים אף עבירה פלילית (סעיף 6 לחוק). סעיף 1 לחוק קובע:

"1.   לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)    להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)    לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)    לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;